מימן נחשב לאחד הדלקים המבטיחים ביותר במאבק בשינויי האקלים. בניגוד לדלקים מאובנים, שריפת מימן מייצרת מים בלבד ללא פליטות מזהמות. אך לא כל מימן נוצר שווה, וההבדל בין הסוגים השונים הוא קריטי להבנת הפוטנציאל והאתגרים של התחום בישראל.
מה ההבדל בין מימן אפור לירוק
כיום כ-99% מהמימן בעולם הוא מימן אפור, המופק מגז טבעי בתהליך שפולט כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני. על כל קילוגרם מימן שמיוצר בשיטה זו, נפלטים כ-9 עד 12 קילוגרם פחמן דו-חמצני לאטמוספירה. לעומת זאת, מימן ירוק מיוצר באלקטרוליזה של מים באמצעות חשמל מאנרגיה מתחדשת, ותוצר הלוואי היחיד הוא חמצן. זהו ההבדל המהותי בין טכנולוגיה שמנציחה את הזיהום לבין פתרון אמיתי.
היתרונות של ישראל בתחום
לישראל יש תנאים מצוינים לייצור מימן ירוק. קרינת השמש הרבה ושטחי המדבר הנרחבים מאפשרים ייצור חשמל סולארי בהיקפים גדולים. בנוסף, הקרבה למפעלי התפלה מספקת מים באיכות גבוהה הנדרשים לתהליך האלקטרוליזה. האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים קראה לישראל לקבל על עצמה תפקיד מוביל בתחום ולקדם כלכלת מימן.
האסטרטגיה של בזן והאתגרים שמולה
בזן הכריזה על השקעה של 1.5 מיליארד דולר עד 2030, כאשר חלק מהתקציב יופנה למימן ירוק ודלקים חלופיים. החברה השיקה את תחנת תדלוק המימן הראשונה בישראל, השקיעה בחברת הטכנולוגיה הישראלית שמפתחת שיטות מתקדמות להפקת מימן ירוק, וחתמה על שיתופי פעולה עם חברות תחבורה. עם זאת, כיום בזן מייצרת בעיקר מימן אפור מגז טבעי, והמעבר למימן ירוק עדיין רחוק.
מה נדרש כדי להתקדם
העלות היא המכשול המרכזי. ייצור מימן ירוק יקר פי 2.5 עד 5 משימוש בדלקים מאובנים, אם כי התחזיות מצביעות על השתוות מחירים עד 2030. יעילות ההחזר האנרגטי עומדת כיום על כ-50% בלבד, אך טכנולוגיות חדשות צפויות להעלות אותה ל-70%. לפי משרד האנרגיה, הביקוש למימן בישראל עשוי להגיע ל-550 אלף טון בשנה עד 2050 בתרחיש מינימלי, ולמיליונים טון בתרחיש מקסימלי.
התעשייה הישראלית עומדת בפני הזדמנות היסטורית, אך המימוש תלוי בהשקעות משמעותיות בתשתיות, רגולציה מאפשרת ומחויבות אמיתית למעבר לאנרגיה נקייה.